פסק-דין בתיק ע"א 1986-02-11

השופטת רות לבהר שרון

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט שלום בתל אביב (כב' השופטת רחל ערקובי), שניתן בתא"ק 9930-09-09, ביום 25.11.10, במסגרתו התקבלה חלקית תביעת המשיבה, עיריית תל אביב, נגד המערערת, לתשלום חוב ארנונה, וכן ערעור על ההחלטה בבקשת רשות להגן מיום 27.04.10, במסגרתה ניתנה למערערת רשות להגן בטענת התיישנות בלבד, וכן ערעור על החלטות מיום 06.01.11 ומיום 20.01.11.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         ביום 10.09.09 הגישה המשיבה, עיריית תל אביב יפו (להלן: "העירייה") כנגד המערערת, חברת בי סג בע"מ (להלן: "המערערת"), תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב ארנונה בסך 406,293 ש"ח לגבי בנין הידוע כחלקה 13 בגוש 6950 ברח' חכמי דוד 18 בתל אביב (להלן: "הנכס").

בהתאם להודעת העירייה, שהוגשה בעקבות דרישת בית משפט קמא, שקיבל למעשה את טענת המערערת כי כתב התביעה אינו מגלה לאיזו תקופה מתייחס החוב- הודיעה העיריה כי החוב הנתבע מתייחס כדלקמן:

חוב ארנונה מספר 0382-0180-001-34 לשנים 2000 - 2007 - בסך 173,073 ש"ח;

חוב ארנונה מספר 0382-0180-004-35 לשנים 2000 - 2002 - בסך 138,451 ש"ח;

חוב ארנונה מספר 0382-0180-003-38 לשנים 2000 - 2002 - בסך 134,806 ש"ח.

2.         בין הצדדים התגלעה מחלוקת לגבי תשלום הארנונה כבר בשנת 2003, ומשכך הגישה המערערת מספר עררים. במקביל, ותוך שהליכי הערר עומדים ותלויים, לאחר שדרישה לתשלום החוב שנשלחה ביום 06.04.03, לא שולמה, רשמה העירייה ביום 24.04.03 על הנכס הערת אזהרה לפי סעיף 11א(1)(2) לפקודת המסים (גביה), ובהמשך, ביום 26.04.04, פתחה בהליכי הוצאה לפועל לשם מימוש הערת האזהרה, ולגביית החוב (הליכים אלה עוכבו עם הגשת העתירה המנהלית על ידי המערערת, כפי שיפורט להלן).

בעקבות זאת, ומשמדובר בחוב שבמחלוקת, הגישה המערערת ביום 23.06.04 עתירה מנהלית (להלן: "העתירה המנהלית") כנגד העירייה בה עתרה, בין השאר, כדלקמן:

"...במידה שלדעת המשיבים העותרת חייבת סכומים בגין ארנונה - כי אז עליהם להגיש כנגד העותרת תובענה מתאימה לבית משפט;

...

לחילופין, ככל שבית המשפט הנכבד לא יורה כי על המשיבים להגיש תובענה כנגד העותרת, כאמור לעיל, לקבוע, לגופו של עניין, כי העותרת אינה חייבת למשיבה מספר 1 חובות ארנונה בגין הנכס...".

העיריה לא התייצבה לדיונים שנקבעו בעתירה המנהלית, וביום 19.12.05 קבע בית המשפט כדלקמן: "אינני רואה ברירה לפני אלא לקבל את העתירה ככתבה וכלשונה במעמד צד אחד בלבד. כך אני פוסק. אין צו להוצאות".

בקשת העירייה לבטל את פסה"ד בעתירה המנהלית נדחתה, ובית המשפט קבע כדלקמן: "אני דוחה את הבקשה. הבקשה רצופה בעובדות לא מדויקות. מעבר לזה הבקשה הוגשה באיחור לאחר שלפסק הדין כבר היו השלכות מעשיות (ביטול הערר)".

העירייה לא הגישה ערעור על פסק הדין או על דחיית בקשת הביטול, וגם לא ערערה על פסה"ד בערר שהתקבל בינתיים. כך גם לא נקטה העירייה בכל הליך שהוא כנגד המערערת, במשך קרוב ל- 4 שנים לאחר מתן פסק הדין בעתירה המנהלית.

באוגוסט 2009, פנתה המערערת לעירייה בבקשה לבטל את העיקול שהטילה על חשבון הבנק שלה, ולמחוק את הערת האזהרה שנרשמה על הנכס עוד בשנת 2003 בגין חובות הארנונה. אלא שהעירייה לא עשתה כן, ותחת זאת, הגישה את התביעה נשוא הערעור.

(הערת האזהרה נמחקה על ידי העירייה רק ביום 28.12.09 לאחר הגשת התביעה נשוא הערעור).

3.         בבקשת הרשות להגן (להלן: "הבר"ל") שהגישה המערערת לבית משפט קמא היא העלתה שלוש טענות מרכזיות בגינן סברה כי יש ליתן לה רשות להגן: